זה לא עוד אתר. זו הבטחה שנתתי לילד שהייתי.
בתור ילד, ההפסקות היו החלק הכי קשה ביום.
כולם ידעו בדיוק לאן ללכת ועם מי לשבת. ואני? אני הסתובבתי בחצר עם כדור ביד, ומחכה שמישהו יגיד "בוא, תצטרף". רוב הפעמים אף אחד לא אמר.
לא הייתי ילד ביישן במיוחד, וגם לא ילד עצוב. פשוט לא הייתה לי דלת. לא ידעתי איפה נמצאים הילדים שאוהבים את מה שאני אוהב, ואף אחד לא ידע להגיד לי.
"לא היה חסר לי אומץ.
הייתה חסרה לי כתובת."
עברו שנים. יום אחד, כבר כמבוגר, חבר גרר אותי כמעט בכוח לערב של משחקי קופסה עם אנשים שלא הכרתי. ישבתי שם, ובשעה העשירית בערב תפסתי את עצמי צוחק בקול רם עם שבעה זרים גמורים.
באותו ערב הבנתי משהו שלא עזב אותי מאז: האנשים שלי היו שם כל הזמן. פשוט אף אחד לא הצביע לי עליהם.
אז התחלתי למפות. קהילה אחת, ואז עשר, ואז שבעים. משחקי קופסה, שירה, טיולים, חילופי שפות — כל קהילה שמצאתי נכנסה לרשימה. כי אם לילד ההוא בחצר הייתה רשימה כזאת, הכול היה נראה אחרת.
תתקשרו אליי. תספרו לי מה אתם אוהבים, ואני אמליץ לכם אישית על קהילה ששווה לנסות. שיחה של חמש דקות יכולה לפתוח דלת לשנים של חברויות.